בלוטת התריס (בלוטת המגן או בלוטת התירואיד) היא בלוטה אנדוקרינית הממוקמת משני צדי קנה הנשימה. בלוטת התירס היא אחת מהבלוטות האנדוקריניות הגדולות ביותר בגוף האדם. היא מורכבת משתי אונות המחוברות על ידי חלק מרכזי הנקרא isthmus.
בבוגרים משקל הבלוטה נע בין 18-60 גרם, אורכה נע בין סנטימטר וחצי לשישה סנטימטר ושני ההורמונים החשובים שמפרישה הבלוטה נקראים T4 ו- T3 או תירוקסין ותריודוטירונין בהתאמה. בנוסף מפרישה הבלוטה הורמון נוסף הנקרא קלציטונין.
T4 הוא פרו-הורמון, שכן לאחר שהוא עובר שינוי כימי הכולל הסרה של שייר יוד בודד, הוא הופך ל- T3, ההורמון האקטיבי ביולוגית שמפרישה הבלוטה. T3 משפיע על מגוון רחב של תפקודים פיזיולוגיים כמו לדוגמה חילוף חומרים, התפתחות, שגשוג, קצב הלב וטמפרטורת הגוף. במצב תקין כמות ה- T3 נמוכה מכמות ה- T4, בין היתר לאור העובדה שזמן מחצית החיים של T3 קצר יותר בצורה משמעותית. למעשה היחס בין שני ההורמונים להגיע לכדי 1:20 לטובת T4.
מנגנון הבקרה על בלוטת התריס
הייצור של שני ההורמונים שמסנתזת הבלוטה משופעל על ידי הורמון הנקרא TSH (Thyroid stimulating hormone). הורמון זה מופרש בהתאם לצורכי הגוף מהחלק הקדמי של בלוטת יותרת המוח, הנקרא אדנוהיפופיזה. תהליך ההפרשה של ההורמון מבלוטת יותרת המוח מגורה על ידי הורמון אחר הנקרא TRH (Thyrotropin-releasing hormone), המופרש מההיפותלמוס.
הציר שתואר לעיל מווסת על ידי היזון חוזר שלילי, כך שריכוז גבוה של T4 ו- T3 בדם יוביל לעיכוב הייצור של TSH וכתוצאה מכך ההפרשה של הורמוני הבלוטה תתעכב. בדיוק כך כאשר ריכוז ההורמונים בדם פוחת והולך, יופרשו מההיפותלמוס וההיפופיזה הקדמית ההורמונים שמטרתם לעודד את הבלוטה להפריש את ההורמונים שלה.
כיצד משפיעים הורמוני הבלוטה על תפקודים פיזיולוגיים שונים?
הורמוני הבלוטה נקשרים לרצפטורים ספציפיים בגרעין התא, כאשר הקולטנים הספציפיים בגרעין קשורים למרכיבים מגיבים על פני gene promoter, שבאפשרותם לדכא או לשפעל את השעתוק ברמת ה- DNA. T4 יכול להגביר בצורה משמעותית ביותר את הקצב המטבולי הבסיסי וכתוצאה מכך את צריכת החמצן והאנרגיה בגוף. כך למשל רק כדי לסבר את האוזן נציין כי במצב של תת פעילות בלוטת התריס, קצב חילוף החומרים יכול להאט בעשרים עד ארבעים אחוז ואילו במצב של יתר פעילות, הוא יכול לעלות ב- 75 אחוז.
כמו כן ההורמונים פועלים לייצור של אנזים הנקרא RNA Polymerase וכך מאיצים את קצב הייצור של חלבונים אך הם גם מאיצים את קצב הפירוק של חלבונים.
ההורמונים משפיעים בנוסף על המטבוליזם של הגלוקוז בגופנו שכן הם מעודדים פירוק של גליקוגן וסינתזה של גלוקוז (גלוקונאוגנזה). בנוסף, הורמוני הבלוטה מגדילים את מספר הרצפטורים ל-LDL ומעודדים פירוק של כולסטרול, משפיעים על המטבוליזם של ויטמינים שונים, על האופן שבו תאי הגוף מנצלים מולקולות עתירות אנרגיה וחיוניים מאוד להתמיינות ולהתפתחות תקינה של כל התאים בגוף האדם.
כמו כן נציין על קצה המזלג כי ההורמונים קשורים להפרשת חלב בנשים ולפריון, מגבירים את עוצמת כיווץ שריר הלב וקצב הלב, חיוניים לצמיחה לינארית ולהבשלה של עצמות השלד, חיוניים להבשלה של תאי עצב ולתקינות מערכת העצבים ועוד.
מדוע קושרים חוקרים רבים את בלוטת התריס לתסמונת התשישות הכרונית?
תת פעילות של בלוטת התריס עלולה להוביל להתפתחות של עייפות כרונית, דיכאון ובעיות זיכרון, תסמינים המופיעים בשכיחות גבוהה בקרב הלוקים בתסמונת התשישות הכרונית.
בנוסף לכך, תת פעילות של בלוטת התריס מזוהה עם עודף משקל, הפרעות שינה, קצב לב איטי, עצירות, אי סבילות לחום וכאבי מפרקים. לפיכך חוקרים רבים ניסו לבחון האם בקרב הלוקים בתסמונת התשישות הכרונית ניתן לאתר הפרעות שונות בבלוטת התריס.
במחקרים הרבים שבוצעו במטרה לבחון את האפשרות לפיה התסמינים מהם סובלים הלוקים בתסמונת קשורים לבעיות שונות בבלוטת התריס, לא התגלו ממצאים חד משמעיים. עם זאת, ישנן כמה השערות שעדיין דורשות בדיקה מעמיקה להלן:
- האנזים שממיר את ה- T4 לצורה הפעילה יותר, T3, לא מתפקד בצורה תקינה או לא מופרש בצורה תקינה, בהתאם לדרישות הגוף.
- הורמון ה- TSH מיוצר בצורה לא תקינה וכתוצאה מכך, למרות שהריכוז שלו בדם תקין, בלוטת התריס לא מגיבה אליו בצורה הנכונה ולא מקבלת את הגירוי הנחוץ להפרשת ההורמונים T3 ו- T4.
- ייתכן כי הציר היפותלמוס-אדנוהיפופיזה-בלוטת יותרת התריס פועל כשורה, אך רמת הרגישות להורמוני הבלוטה בתאים נמוכה מאוד בקרב הסובלים מתסמונת התשישות הכרונית. כתוצאה מכך, למרות שבבדיקות הסטנדרטיות נראה כי ריכוזי ההורמונים השונים תקינים, עדיין הפעילות שלהם לוקה בחסר.